אף אחד מילדי השבט כבר לא ידע למה בדיוק האחים רבו. זה היה הרי בזמן של סבא של סבא שלהם או אולי אפילו לפני כן. היו שאמרו שזה קרה בגלל אלוהים. אחרים אמרו בגלל אהבה אולי זה היה בעצם בגלל משהו שקשור לעיזים, אבל בינינו מי בכלל זוכר איך מטפלים בעז.
במשך השנים השבטים צמחו כל אחד בדרכו שלו אך הריב ביניהם רק הלך והעמיק. "בלתי ניתן לגישור" פסקו כולם. צאצעי השבט האחד בנו את העיר הגדולה. הם היו מעודכנים באורחות העולם, חיברו מחשבים, גלגלו הלוואות, צילמו אופנה וראו סרטים. החמולה השניה עיבדה את הקרקע. הם אספו טיפה לטיפה, פיתחו את נווה המדבר, גדלו פירות טעימים וירקות גדולים, חרשו את השדות ורעו עדרי כבשים.
"אין לנו מה לחפש בעיר הגדולה" אמר ראש השבט כשחזר אחרי עיכובים רבים מהשוק הסיטונאי. הם כולם רמאים ונוכלים. בעצם ככה הם מתפרנסים. זה גונב את זה וההוא מרמה את הבא בשרשרת וככה כולם מגלגלים הררי כסף. האחד מפקיע מחירים והשני דורש שכר גבוהה ולא עושה כלום. השלישי לוקח מס ואגרות מכולם והרביעי משכיר את הבית הישן של סבתא שלו תמורת סכום אסטרונומי. במחיר של שק עגבניות לא תוכל לשתות אפילו אספרסו קצר בבתי הקפה האופנתיים שלהם. בבוטיק הירקות ברחוב הראשי מוכרים שלוש קלמנטינות בסכום שבו הייתי יכול לקנות כאן ארגז שלם. תספורת אצל הספר ההומו בכיכר עולה כמו משכורת חודשית בכפר. כולם מספרים כמה הם הומנים ואוהבים אבל לא מדברים אפילו עם השכן שגר דלת ליד. בקיצור אם אתה בא לבקר בעיר המושחתת ידפקו לך איזה דו"ח חניה שרק כדי לשלם אותו תצטרך לעבוד חודשים בשדות.
"מסוכן מאוד ללכת לשם" סיכמו בינהם יושבי בית הקפה על כום מיקיאטו לאטה. "הם כולם פראי אדם אין שם חוק וסדר. הם ירו בך, יכניסו לך מכות ויזרקו עליך אבנים אם רק תתקרב אל בתיהם. הם אנשים זועמים, אולי בגללנו כי לא הראינו להם איך לחיות טוב. צריך כנראה להיות הומנים אליהם ולא להתגרות בהם יותר מידי כי הם מסוכנים אבל אסור בשום מקרה להתקרב אליהם"
כך הלכה ונשמרה לה האיבה שנים רבות.
יום אחד יצא ילד עירוני לחפש ציפורים נדירות במדבר. הוא לקח משקפת יקרה שאביו ההי-טקיסט רכש עבורו בחנות המסעות ויצא לחפש את הזרזירון המצויץ. הציפור עפה מהר לאורך המרחבים ונחתה על הדקל הראשון בנווה המדבר. הילד פחד להמשיך. הןא ידע שבאופן מוחלט אסור להתקרב לכפר שלהם. למרות הפחד הוא התיישב על סלע לצידי הערוגה הראשונה, שלף את המשקפת התחיל לחפש את הזרזירון בין הצמרות.
ילד אחר, בין גילו, עבד בדממה בשדות כשהוא ראה את הילד השונה יושב שם בשקט. הוא התקרב אליו והציע לו תה חם ומתוק. הילד העירוני פחד, הרי ילדים לא אמורים לשתות תה, רק שוקו דיסני, אבל הוא היה צמא ובגלל שהוא בעצם אהב מתוק (אפילו שאמא שלו הרשתה לו רק סוכר חום) הוא שלף כמה חטיפים והתישב לשתות עם הילד האחר. וכך בלי להתכוון בכלל הם ישבו שם בצל, אכלו פירות וחטיפים ודברו כמה מילים על בית הספר, חופשים ואחיות קטנות ומעצבנות.
זו לא אידליה, זה לא שלום, אמרו השניים כשחזרו כל אחד לביתו. אבל היתה תחושה טובה של לחלוק ביחד את אותו טבע. תחושה שאם אתה חולק עם משהו את אותה פיסת שמים, שותה יחד איתו מאותו מעיין ומחייך לילדים שלו אולי קצת קשה להסתכל עליו שוב רק במשקפי שנאה ופחד.
במשך השנים השבטים צמחו כל אחד בדרכו שלו אך הריב ביניהם רק הלך והעמיק. "בלתי ניתן לגישור" פסקו כולם. צאצעי השבט האחד בנו את העיר הגדולה. הם היו מעודכנים באורחות העולם, חיברו מחשבים, גלגלו הלוואות, צילמו אופנה וראו סרטים. החמולה השניה עיבדה את הקרקע. הם אספו טיפה לטיפה, פיתחו את נווה המדבר, גדלו פירות טעימים וירקות גדולים, חרשו את השדות ורעו עדרי כבשים.
"אין לנו מה לחפש בעיר הגדולה" אמר ראש השבט כשחזר אחרי עיכובים רבים מהשוק הסיטונאי. הם כולם רמאים ונוכלים. בעצם ככה הם מתפרנסים. זה גונב את זה וההוא מרמה את הבא בשרשרת וככה כולם מגלגלים הררי כסף. האחד מפקיע מחירים והשני דורש שכר גבוהה ולא עושה כלום. השלישי לוקח מס ואגרות מכולם והרביעי משכיר את הבית הישן של סבתא שלו תמורת סכום אסטרונומי. במחיר של שק עגבניות לא תוכל לשתות אפילו אספרסו קצר בבתי הקפה האופנתיים שלהם. בבוטיק הירקות ברחוב הראשי מוכרים שלוש קלמנטינות בסכום שבו הייתי יכול לקנות כאן ארגז שלם. תספורת אצל הספר ההומו בכיכר עולה כמו משכורת חודשית בכפר. כולם מספרים כמה הם הומנים ואוהבים אבל לא מדברים אפילו עם השכן שגר דלת ליד. בקיצור אם אתה בא לבקר בעיר המושחתת ידפקו לך איזה דו"ח חניה שרק כדי לשלם אותו תצטרך לעבוד חודשים בשדות.
"מסוכן מאוד ללכת לשם" סיכמו בינהם יושבי בית הקפה על כום מיקיאטו לאטה. "הם כולם פראי אדם אין שם חוק וסדר. הם ירו בך, יכניסו לך מכות ויזרקו עליך אבנים אם רק תתקרב אל בתיהם. הם אנשים זועמים, אולי בגללנו כי לא הראינו להם איך לחיות טוב. צריך כנראה להיות הומנים אליהם ולא להתגרות בהם יותר מידי כי הם מסוכנים אבל אסור בשום מקרה להתקרב אליהם"
כך הלכה ונשמרה לה האיבה שנים רבות.
יום אחד יצא ילד עירוני לחפש ציפורים נדירות במדבר. הוא לקח משקפת יקרה שאביו ההי-טקיסט רכש עבורו בחנות המסעות ויצא לחפש את הזרזירון המצויץ. הציפור עפה מהר לאורך המרחבים ונחתה על הדקל הראשון בנווה המדבר. הילד פחד להמשיך. הןא ידע שבאופן מוחלט אסור להתקרב לכפר שלהם. למרות הפחד הוא התיישב על סלע לצידי הערוגה הראשונה, שלף את המשקפת התחיל לחפש את הזרזירון בין הצמרות.
ילד אחר, בין גילו, עבד בדממה בשדות כשהוא ראה את הילד השונה יושב שם בשקט. הוא התקרב אליו והציע לו תה חם ומתוק. הילד העירוני פחד, הרי ילדים לא אמורים לשתות תה, רק שוקו דיסני, אבל הוא היה צמא ובגלל שהוא בעצם אהב מתוק (אפילו שאמא שלו הרשתה לו רק סוכר חום) הוא שלף כמה חטיפים והתישב לשתות עם הילד האחר. וכך בלי להתכוון בכלל הם ישבו שם בצל, אכלו פירות וחטיפים ודברו כמה מילים על בית הספר, חופשים ואחיות קטנות ומעצבנות.
זו לא אידליה, זה לא שלום, אמרו השניים כשחזרו כל אחד לביתו. אבל היתה תחושה טובה של לחלוק ביחד את אותו טבע. תחושה שאם אתה חולק עם משהו את אותה פיסת שמים, שותה יחד איתו מאותו מעיין ומחייך לילדים שלו אולי קצת קשה להסתכל עליו שוב רק במשקפי שנאה ופחד.
